השחיינית 2002
תצלומה של הגר בת ארבע וחצי על שפת הבריכה בבית המשפחה בפרזנו , קליפורניה , נשלף מהאלבום המשפחתי לפני כשנה וחצי .
דמותה , הנשקפת מהצילום , מגלמת עבורי את האופטימיות , הנחישות , התמימות , ההומור והתקווה במנות גדושות ,
והציתה את דמיוני מיד כשקבלתי את הצילום לידי .
באותה עת התחלתי להתנסות באפשרויות היצירה עם חומרים כמו שליכט , קאולין , דבק פלסטיק , אדמת שדות , עשבים , עצים רקובים
וליטרים של צבעי קירות וכן בשימוש בחומרים צמחיים במקום מכחולים .
התוצאה של שני התהליכים המקבילים האלה הביאה ליצירה של סדרת העבודות המוצגות בתערוכה זו .
העבודות מספרות את סיפור הדמות של הילדה השחיינית כפי שספרתי אותו לעצמי במשך החודשים שבהם נוצרה הסדרה .
במספר עבודות היא מגלמת את השחיינית .
פעם טבעות המים עוטפות אותה שכבות שכבות כשהיא זוהרת מתוכן .
בין הדגים היא שוחה במצולות הים כאחת משלהם , מסווה את עצמה בשלל צבעים .
בעבודה נוספת היא שרועה בקרקעית האוקיינוס בנינוחות אין - סופית .
באחת היא כהלך המוצא שלווה על שפת מאגר מים מדברי מזדמן .
ובאחת היא מייצגת את ה " הולך ונעלם " כאשר היא שקועה בתוככי בקתה פרה - היסטורית .
כשהיא תלויה במהופך בתוך מערת העטלפים החשוכה גם אז היא אינה מאבדת את חיוכה הכובש
וממשיכה לעמוד איתן על משמרת האופטימיות .
בשתיים מהעבודות הלבשתי לה כנפיים ושלחתי אותה למרומים , לטבול ברכות העננים ,
בניסיון לעכב את הנחיתה בעולם הבגרות המחוספס .
בתוך קופסת התצוגה המוזיאונית היא הפכה לתכשיט יקר ערך , שהושם למשמרת מאחורי זכוכית עבה ,
כמייצגת יופי נדיר בעל חשיבות לדורות הבאים .
" השחיינית " - מאמר מאת דב אור נר
התערוכה הנוכחית של שיבולת גילת " בגלריה הלבנה " בחצור מהווה הזדמנות טובה לנסות ולבדוק לאן מובילה השחיינית שלה בתוך הנהר הגועש של האומנות .
לנוכח עבודותיה עלו בי כמה השגות :
- האומנות היא דבר שכרוך בו סיכון ההעלמות שלה עצמה. הצופה נשאל האם זה עדיין ציור , האם זה עדיין אומנות ? הוא נדרש להשיב לבד מבלי שתהיה לו תשובה מוכנה מראש.
- אומנות עכשווית נדרשת להצדיק את עצמה ואת זכות קיומה , להראות את ההבדל בין מה שנראה לעתים קרובות במדיה כדבר הדומה לה.
- תשובה אפשרית לטענה זאת היא שהאומנות שונה מהמדיה משום שהיא מודעת לעצמה וחותרת להיחשף. לעומתה, המדיה נוטה להסתיר את אופני יצירתם של הדמויים ואת המנגנונים האידיולוגיים המניעים אותה.
- תפקיד האמן הוא להיות אחראי כלפי השאלה מהי אומנות מבחינתו, תשובתו אינה יכולה לבוא דרך ניסיון צורני או דבר הנוגע לפתרון של שאלה ציורית טכנית.
- לעבודות בתערוכה יש קיום כפול: כמשטח שטוח חומרי וגם כמשטח "אשלייתי ציורי" כלומר, כפל משמעות. באופן כזה העבודות האלו פותרות את עצמן מהצורך להכריע בין ציור לבין האובייקט. העמימות משחקת גם במה שקשור בקולאז' של הדמות המרכזית והנטייה לספרותיות ולמאטפוריזציה של פני הציור והמרכיבים שלו.
- העבודות הן גם פסל גם ציור גם פיסול, גם פיגורטיבי גם אבסטרקטי גם סימבולי וגם מבנה נרטיבי. נוצר ייצור "היברידי" בעל ממדים מוזרים. מוזרות זו יכולה בהמשך להפוך לעוצמה, יש לה סיכויים וסיכונים.
- עבודותיה של שיבולת גילת פועלות בניגוד לעמדה הדוגלת שאפשר לזהות אומנות רק כאשר מזהים איזה שהוא חוק בתוכה. כלומר, אומנות אמיתית יכולה להיווצר רק במקום שיש חוק המגביל אותה כמו: ציור צריך להיות ציור ורק ציור ולא ייצור כלאיים. לפי דעה זו, אומנות המאבדת את גבולותיה מאבדת את עצמה.
- במובן מסוים כל מי שעוסק באומנות לוקח על עצמו סיכון מחושב.
דב אור - נר 2001
חזרה לרשימת התערוכות
